שבוע לפני שנעלמו, הזדמן לי לראות שני אתרים כאילו באתי להיפרד מהם. הראשון גרם לזעזוע בינלאומי ולציון תאריך היסטורי, כשהעולם פתאום גילה מה שלנו הישראלים היה ידוע מזמן: הטרור והשנאה העיוורת. מהמרפסת העגולה של בית המשפט בניו יורק. תמונה זו צולמה על ידי כלתי ג’ודי קונוף עמירן, ארכיטקטית עיריית ניו-יורק שבזמנו עסקה בשחזור ושימור אולמות בבניין בית זה. היא הזמינה אותי לפסגת הכיפה, מקום שלא היה מיועד לתיירים אלא רק למי שיש סמכות להחזקת המפתחות. לאחר טיפוס של חמש הקומות האחרונות במדרגות ובסולמות הגענו למרפסת בקוטר שלושה מטר המאובטחת במעקה במרחק של 55 ס»מ מהקיר. לשם הגענו כשרחוק מתחתנו רעשה העיר התוססת. הנוף היה מרשים מאוד. בפרט בנייני התאומים, ז»ל. שבוע לפני הפיגוע.מי יכול היה לתאר שגורלם נחרץ במוחותיהם של אנשי אל קעידה?
השריפה השניה. המיניאטורית המיקרוסקופית לעומת הקודמת, נוגעת לזיכרונות עמנו בארצנו הקטנה. רואים בה את כרכרתו המשופצת של הפילנתרופ משה מונטיפיורי, בחלקה משוחזרת, אבל אמיתית. היא הוצגה בשכונת «ימין משה» בירושלים מול הר ציון ליד טחנת הרוח המפורסמת שבנה הנדיב בכספו כדי ליצור מקור פרנסה לעניי ירושלים כשהעיר הייתה כולה בתוך החומות.
היא הוצגה לקהל ללא כל אמצעי ביטחון או שמירה על רצפת לוחות עץ ללא רשת או זכוכית. כך אפשר היה אפילו לגעת בה במקל קצר. זוכר שהערתי לאשתי זהבה ולבתי יעל המופיעה בתמונה ש»יום אחד יקום משוגע וישרוף את הכרכרה היפה».
עבר רק שבוע ויד זדונית שרפה אותה. היום מוצג במקום שחזור די מוצלח אך לא מה שהיה…
חבל שישנם בעולמנו יצורים די דומים לבני אדם, חיצונית, אך קשה לנבא אילו מחשבות אפלות יוקדות בגולגולתם המופרעת…